פסק-דין בתיק תא"מ 1080-09

העובדות וגדר המחלוקת

1.         זוהי תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי נכס.

התובע רכש מהנתבעת 2 ומאביה מר אורן קול חנות ברח' האתרוג 23 בבית שמש בהסכם מכר מיום 14.1.08 (נספח א' לתצהיר התובע. להלן: הסכם המכר; ההסכם). הנתבע 1 הוא בעלה של הנתבעת 2, ואין חולק על כך שהיה הרוח החיה בהתקשרות בין הצדדים ובאירועים שלאחיה, כפי שיפורט להלן. זאת על אף שבאופן פורמלי החנות לא היתה רשומה על שמו.

2.         בסעיף 1.7 להסכם המכר נקבע כי המוכרים ימסרו לקונה את החזקה הבלעדית בחנות כשהיא חופשית מכל זכות שכירות, חזקה, חוב וזכות אחרת של צד שלישי לא יאוחר מיום 15.9.08. בסעיף 3.7 לחוזה נקבע כי בגין כל חודש של איחור במסירה ישלמו המוכרים לקונה סכום של 800 דולר כפיצוי מוסכם וידוע מראש ללא הוכחת נזק.

3.         ביום 6.3.08, למעלה מחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם, חתמו התובע והנתבע הצדדים על מסמך הנושא כותרת "כתב הצהרה וכתב התחייבות מיום 6.3.08" (נספח ב' לתצהיר התובע. להלן: כתב ההתחייבות), לפיו כל איחור בפינוי הנכס יזכה את התובע בפיצוי מוסכם בסכום של 100 דולר ליום.

4.         החנות שימשה למעשה במשך שנים רבות כבית כנסת שמתפלליו התאגדו בעמותת "הדר יעקב" (להלן: בית הכנסת). בית הכנסת התקשר בחוזה שכירות עם הנתבעים, ושילם דמי שכירות נמוכים.

לאחר חתימת הסכם המכר פנה הנתבע 1 (להלן: הנתבע) אל בית הכנסת ואל העומדים בראש העמותה והודיע להם שעליהם לפנות את בית הכנסת. אנשי בית הכנסת טענו כי יש להם אופציה מאת הנתבע להימצא במקום במשך שנה וחצי נוספות, וכי לא יפנו את בית הכנסת מוקדם יותר.

5.         התקיים דיון בוררות בפני כב' הרב יעקב יוסף. תוכנה המדוייק של הבוררות, זהות הנוכחים בה ויתר פרטי הבוררות שנויים במחלוקת ויידונו להלן. מכל מקום, כב' הרב הוציא ביום יג' באב תשס"ח החלטה בה נקבע שעמותת הדר יעקב יכולה להמשיך ולשכור את המבנה שבו שוכן בית הכנסת עד 2010, באותו מחיר ששולם עד היום.

בפועל פונתה החנות ביום 15.3.10.

6.         התביעה שבפני הוגשה בתחילה כתביעת פינוי, אולם סעד זה התייתר ונותרה תביעה לתשלום הפיצוי על האיחור במסירת החנות.

השאלות הטעונות הכרעה הן:

האם היתה אופציה, האם הנתבע ידע על קיומה של אופציה ומה המשמעות המשפטית הנובעת מהתשובות לשאלות אלו.

האם התובע הסכים לבוררות, האם נכח בבוררות והאם הוא מחוייב לה.

בנוסף עומדת שאלת הסכום שעל הנתבעים לשלם, אם יחוייבו.

7.         התובע טוען כי הנתבע פעל בכוונת מכוון, בערמה, כאשר חתם על הסכם המכירה וכתב ההתחייבות, כשהוא מודע לכך שקיימת אופציה נוגדת לטובת בית הכנסת והוא לא יוכל לעמוד בהתחייבותו לפינוי. לטענת ב"כ התובע הנתבע הביא את הסכסוך להכרעת סמכות רבנית מתוך תקווה שהדבר יפעיל לחץ על התובע, אך לא כך היה. הוא הוסף וטען כי הרב לא פסק מאומה באשר להתחייבות הנתבע כלפי התובע, כיון שעניין זה לא הובא בפניו להכרעה כלל. לפיכך לטענתו הנתבע הוא האחראי לעיכוב בפינוי החנות, ועליו לשלם את מלוא סכום הפיצוי המוסכם.

8.         הנתבעים טוענים כי לא ידעו על האופציה שניתנה לבית הכנסת, וכי אם הנתבע נתן לבית הכנסת אופציה שכתב ההתחייבות כלפי התובע עומד בסתירה אליה, הדבר נעשה מתוך בלבול. הם מבקשים לבטל את כתב ההתחייבות, בין כביטול חלקי של הסכם ההתקשרות, בין עקב הטעות שעמדה ביסוד ההתקשרות בהסכם או בשל הטעיה וכפיה שהתובע נקט (סעיפים 14, 15, 17 ו-19 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. לחלופין ביקשו הנתבעים שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויפחית את סכום הפיצוי המוסכם.

האם הנתבע נתן לאנשי בית הכנסת אופציה להמשך שימוש בחנות

9.         כאמור, אנשי בית הכנסת טענו כי התובע נתן להם אופציה לעשות שימוש בחנות במשך שנה וחצי נוספות. על אף שמדובר במסמך בעל חשיבות ראשונה במעלה לבירור התביעה, המסמך לא הוצג על ידי אף אחד מהצדדים המעורבים.

10.       לתובע אין, מטבע הדברים, ידיעה ברורה בדבר קיומה של אופציה, שכן הוא לא אמור היה להיות צד להסכמה כזאת ולא היה קשור אליה לפני שרכש את החנות. הטענה בדבר קיומה של אופציה נודעה לתובע, לפי גירסתו שלא נסתרה, רק לאחר חתימת הסכם המכר.